פסק-דין בתיק עפ"ת 19347-12-10

1. בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה באילת מיום 24.11.10, על פיו הורשע המערער לאחר שמיעת הראיות, בעבירות של שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית תוך כדי נהיגה, וכן בעבירה של אי ציות להוראות שוטר במדים, בכך שבעת שהשוטר הורה למערער להציג את רישיון הנהיגה, ולאחר תחילת כתיבת הדו"ח בגין שימוש בטלפון תוך נהיגה, חטף המערער בכוח את רישיון הנהיגה מידי השוטר וסירב להחזירו. המערער נדון ל- 40 ימי פסילה בפועל, ל- 3 חודשי פסילה על תנאי, ולקנס בסך 2,500 ש"ח.

2. בהכרעת דינו תיאר בית משפט קמא את עדויות עדי התביעה, השוטרים המתנדבים, מר גור צור ומר דני בציר. בית משפט קמא העדיף את עדויות השוטרים על פני עדות המערער. על פי גרסת השוטרים, המערער התרצה לתת את רישיון הנהיגה רק לאחר הפצרות. לאחר מכן, לקח אותו מידי השוטר בכוח, ופנה אליהם במלל ממנו עולה כי יש לו קרוב במשטרה והוא יפרע מהם. לדברי בית משפט קמא הדברים מסתייעים גם באמור במזכר שכתב העד בציר, לפיו המערער לא קיבל את מרות השוטרים ונהג בבריונות מסוימת, תוך שלקח מידם את רישיון הנהיגה והפגין זלזול בהם.

בית משפט קמא קבע, כי הסתירות הנטענות בין עדויות השוטרים אינן מהותיות, וכי אין בטענת המערער, כאילו יש דיבורית ברכבו, כדי לסייע לו במצב הדברים בו ראיות התביעה הינן חזקות ומספקות לצורך הרשעת המערער.

בית משפט קמא דחה טענת ב"כ המערער בעניין כתיבת הדוחות בשלב מאוחר יותר. לדברי בית משפט קמא, האירוע התארך בשל התנהלות המערער, אשר לא קיבל את מרות השוטרים, והם נאלצו להביאו לתחנת המשטרה, כאשר גם המערער מאשר כי בסיכומו של יום קיבל את הדו"ח לידיו.

באשר לטענת הסנגור, כי קיימת על הדו"ח (ת/2), חתימה שאיננה חתימת המערער, קבע בית משפט קמא, כי מקובלים עליו דברי המערער כי אין מדובר בחתימת המערער, וגם לא נטען כך, וכי הגם שהנושא של זהות החותם לא הובררה דיה בבית המשפט, אין בה כדי לאיין את משמעות הדו"ח.

לעניין טענת המערער כי הופעלה כנגדו אלימות ע"י השוטרים, קבע בית משפט קמא, כי תיק מח"ש נסגר, וכי אין בתעודה הרפואית (נ/4), כדי לאשש טענות בדבר תקיפה כנגד המערער.

3. בהודעת הערעור ובפני, חזר וטען ב"כ המערער, כי לא היה מקום לקבל את עדויות השוטרים, כי השוטרים עיכבו את המערער שלא כדין, תקפו אותו והפלילו אותו, ובכלל זה זויפה על ידם חתימתו של המערער על אחד הדוחות.

טענותיו של המערער מופנות כולן, למעשה, כנגד ממצאיו של בית משפט השלום. ברם, הלכה היא, כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור, אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים. בפרט כך הוא כאשר מדובר בממצאי מהימנות, שהרי הערכאה הדיונית היא המתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים ומהימנותם, כשבעניין זה יכולתה של ערכאת הערעור מוגבלת (ראו ע"פ 7593/03 פלוני נ' מ"י (לא פורסם); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מ"י, פ"ד  נה(2) 918, 924; ע"פ 406/78 בשירי נ' מ"י, פ"ד לד(3), 393, 437).

לא מצאתי שיש במקרה שבפני הצדקה לחרוג מהכלל האמור.

בחנתי אחת לאחת את טענות המערער, ולא מצאתי בהן כל ממש.

אשר לטענה כי דוחות השוטרים נערכו באיחור ורק בשל מכתב תלונתו של המערער כאילו הותקף על ידם, ייאמר, שביחס לדו"ח של השימוש בטלפון הנייד, אין חולקין כי השוטרים טענו כנגד המערער בעת שפנו אליו לראשונה בהיותו נוהג, כי השתמש בטלפון נייד תוך כדי נהיגה, וכי המערער הכחיש שדיבר בטלפון.

אשר לדו"ח בדבר אי ציות להוראות שוטר, עניינו כאמור בכך, שהמערער, על פי עדויות השוטרים, חטף מידי אחד מהם את רישיון הנהיגה שהמערער מסר לשוטר וסירב להחזירו לו לשם השלמת כתיבת הדו"ח, ועל כן, נאלץ השוטר לעכבו לתחנה, שם הושלמה כתיבת הדוחות. בעניין זה, נטען ע"י ב"כ המערער בנ/3 שהוא מכתב התלונה כנגד השוטר צור גור, כי המערער ביקש מהשוטר להזדהות, אך השוטר סירב, ועל כן ביקש המערער להתלוות עם השוטר לתחנה, וכי השוטר תקף את המערער בכך שאחז אותו בחוזקה וגרר אותו בידו וגרם לו נקע ביד ימין. לעומת זאת גרסת המערער בעדותו, היא שכאשר החל השוטר לרשום את הדו"ח ביקש המערער כי השוטר יזדהה, והשוטר אמר שהמערער חוצפן, אז אמר השוטר שהמערער מעוכב. היינו שהמערער אינו טוען, כפי שנרשם בנ/3, כי הוא זה שביקש להילוות אל השוטרים.

גרסת השוטרים, אותה קיבל כאמור בית משפט קמא, היא הגיונית, ואילו גרסת המערער כאילו עוכב לתחנה, רק משום שביקש את פרטי השוטר, אינה מתקבלת על הדעת, וכאמור נסתרת בנ/3.

אשר לטענה כאילו השוטרים לא יכלו לראות את המערער מחזיק בטלפון; טענה זו לא הוכחה, ובנוסף השוטרים העידו כי ראו מכשיר טלפון מואר.

אשר לטענה כאילו חתימת המערער זויפה - בעניין זה קבע בית משפט קמא כאמור, כי נושא זהות החותם על הדו"ח לא הובהר דיו במשפט, וכי אין מדובר בחתימת המערער. ברם, בעדותו של גור צור הוצג לו ת/2, והוא נשאל של מי החתימה, תשובתו היא שהמערער סירב לחתום, וכי רשום "נמסר ליד". לדברי העד צור, אינו זוכר את אירוע החתימה, הוא זוכר שהמערער סירב לחתום, ועל כן כתב כי הדו"ח נמסר לו ביד. דברים אלה, לפיהם הדו"ח נמסר ביד, מופיעים על הדו"ח ת/1 (הדו"ח בעניין אי ציות להוראות שוטר), ולא על הדו"ח ת/2 (הדו"ח לעניין השימוש בטלפון הנייד). כך שנראה כי העד התייחס לדו"ח ת/1 ולא לדו"ח ת/2, שעליו מופיעה חתימת מקבל הדו"ח. 

בהמשך עדותו אישר העד צור כי יש על הדו"ח ת/2 חתימה של מקבל הדו"ח.

לאור האמור, לא ברור מניין מסקנת בית משפט קמא כי אין מדובר בחתימת המערער, שכן לכאורה, נראה שהמערער חתם על ת/2 כמקבל הדו"ח, וסירב לחתום על ת/1.

מכל מקום בית משפט קמא לא הסתמך בהרשעת המערער על הדברים שנאמרו מפיו "כדברי הנהג", ובוודאי שלא הוכח כי חתימת המערער זויפה, כטענתו.

כפי שקבע בית משפט קמא, אין בתעודה הרפואית כדי לתמוך בטענת המערער כי הותקף ע"י השוטרים, שכן נאמר בה שלא נמצאו סימני חבלה, אף כי היד נחבשה וניתנו משככי כאבים על פי הצורך.